ספסל / לימור ויסברג כספי

ספסל לימור ויסברג כספי

שימרית ישבה על ספסל מתחת לבניין בו גרה, והתבוננה בכלבים שהחלו להיאסף סביבה. ראשון הגיע ההאסקי הסיבירי ותקע בה מבט כחול מימי. אחריו הגיעו הגולדן עם השיער הארוך שעיניו חרכים ולשונו שלוחה ושני בוקסרים שנראו כתאומים רפי שכל. כלבת הרוח הכחושה צעדה לעברם לאט עד שהגיעה לספסל, הנמיכה עצמה בעדינות לשכיבה, הניחה כף על כף ועליהן את ראשה, עיניה מביטות מעלה אל שימרית. אחריה הגיעה בחצי ריצה כלבת פינצ׳ר שטפריה טופפו על המדרכה בעליצות ועוד כמה כלבים פוּשטים, מעורבים. לבסוף הגיע הלברדור השחור שנראה מוטרד שהפסיד דבר מה מתוקף האיחור וכאילו כדי לפצות, נדחק בין הכלבים שהצטופפו למרגלותיה של שימרית, התיישב והניח את ראשו על בירכיה.

לפני חודש שהתחיל כל העסק הזה עם הכלבים, שימרית נלחצה, הסתכלה סביב לחפש את בעליהם ומשלא נראו קמה ועשתה לכלבים קישטה עם היד ״לכו הביתה לאימא שלכם, יה מסרוּחים״. אבל הכלבים לא זזו רק בהו בה. עכשיו היא כבר התרגלה. היא הביטה בהתקהלות סביבה במבט מובס, נאנחה וצבטה את הסקיני ג’ינס שלה בברכיים כדי להרחיקם ממפשעתה. היא ידעה בדיוק מה אמרו עליה השכנות, הן חשבו שאם אין לה עבודה או חבר או אפילו הורים אז היא גם חירשת או מפגרת ולכן לא טרחו להנמיך את קולן כשגיחכו בינן מלוא החזה, “תראו, זאתי, רק כלבים אוהבים אותה”.

היא הסתכלה על הכלבים שנראו כאילו הם מחכים למוצא פיה. היא בכלל לא הייתה בטוחה שהם אוהבים אותה. היא לא הבינה למה הם נדבקו אליה ככה. היא מעולם לא האכילה אותם או משהו כזה, לא היה לה כלב משלה או כל חיה אחרת. כל מה שהיה לה לידה זה הנס קפה שלה שהיא הכינה בכוס זכוכית עם שניים סוכר והרבה חלב וירדה למטה לשתות אותו על הספסל. הם גם לא הציקו לה, הם סתם ישבו צמוד אליה כמו גלגל הצלה שעיר ומסריח, נשמו עליה את נשימתם החמה וזהו. כשקמה, קמו גם הם והתפזרו כל אחד לדרכו. ככה כל יום. הדירה שלה הייתה בעצם חדר אחד עם מיטה, מטבחון, שירותים ומקלחת. הבגדים מקופלים על הרצפה בפינה ועל החלון הייתה מדבקה אדומה שחסמה את האור. כך שאם לא ירד גשם, היא העדיפה לשתות את הקפה שלה על הספסל למטה.

היא כרכה את כפות ידיה סביב כוס הקפה ולגמה לגימה נוספת. מהבניין ממול יצא גבר נמוך עם שרירים מוגזמים חבוקים בגופיה וקרא “אוסקר בוי, בוא!” היא הסתכלה על הכלבים וניסתה להבין מי מבין הנודניקים שסביבה הוא אוסקר. אף אחד מהכלבים לא נראה שהקריאה עשתה לו משהו. הגבר תחב שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה דוקרנית. כל הכלבים שלידה הפנו אליו מבט משועמם וחזרו לבהות בה. “אוסקר, בוא! בוא!” הוא השתופף מעט וטפח על ירכיו, “בוא חמוד, בוא”. שימרית היטיבה את ישיבתה ולגמה שוב מהקפה, שכבר קצת התקרר. למה האידיוט הזה לא עובר את הכביש ופשוט לוקח את האוסקר בוי הזה שלו, זה מקסימום חמישה עשר צעדים.

“תגידי”, הבחור פנה אליה עכשיו מעברו השני של הכביש, “את יכולה להגיד לאוסקר שיבוא אלי?”

“מי זה אוסקר?” היא צעקה חזרה.

הוא הצביע. “הזה הקטן פה, ליד זה הגדול עם השערות הארוכות”.

שמרית הסתכלה למרגלותיה. “אוסקר, לך הביתה”, היא אמרה בקול שיהיה מספיק תקיף על מנת שהאיש לא יחשוב שהיא רוצה את אוסקר שלו לידה או משהו. “לך, לך”, הוסיפה בתנועת יד. הסמרטוט הגמדי לא התרשם.

“תגידי לו, תגידי לו עוד פעם. הוא יקשיב לך”, הגבר קרא לעומתה שוב.

שימרית חזרה לשתות את הקפה שלה והתעלמה ממנו.

“הי, את לא שומעת? תגידי לו עוד פעם”.

“אולי תבוא בעצמך ותגיד לו?”

הגבר נאנח עמוקות וחצה את הכביש לעברה, מנקד את האספלט בקלאק קלאק עם כפכפי האצבע שלו.

“מה אתה מחפש פה, אוסקר בוי?” הוא השתופף וליטף את כלבו הקטן שכשכש בזנב בשמחה אבל לא הראה סימנים שהוא מתכוון לבוא עם בעליו.

הגבר התרומם. “אני אלון”, אמר והחווה אל הבניין שממנו יצא, “אני גר בפנטהאוז”. שימרית הסתכלה על הבניין המתפורר שמולה, על חלונותיו המסורגים, צבעו המתקלף והכביסה המובסת שהשתלשלה ממרפסותיו.

“איך קוראים לך?” אלון שאל.

“שימרית”.

“שלך?” הוא החווה על עדר הכלבים שהקיף אותה.

“מה פתאום”, שימרית נבהלה, “הם סתם נדבקים אלי. אני לא יודעת למה”.

“יש להם טעם טוב”, אלון אמר וקרץ אליה.

שימרית הניחה את כף ידה על כתם משחת שיניים שהיה לה על הג’ינס. “הם סתם אוהבים את הספסל הזה”, ענתה.

“שטויות. אני ישבתי על הספסל הזה אתמול כשהמובילים העלו את הרהיטים שלי איזה שלוש שעות, ואף כלב לא היה פה. חוץ מאוסקר בוי, והוא היה קשור לספסל שלא יברח אז זה לא נחשב”.

“אני מנסה לגרש אותם”, היא אמרה בהתנצלות.

“את גרה פה כבר הרבה זמן?”

“כן.”

אני עברתי אתמול.״ הוא הפנה מבט אל הבניין ממול, ״אומרים שזה ה−מקום לקנות בו עכשיו. האזור הזה הולך להתפתח שחבל על הזמן, ואז הדירות שלנו יהיו שוות מלאן”.

שימרית הנהנה, “אני בשכירות”.

“מה?” הגבר נחרד, “למה? לא חבל ככה לזרוק כסף לפח?”

“חבל”.

אלון הקשית את גבו לאחור, “הגב שלי הורג אותי, יש מצב שאנחנו מפלסים לי שביל בין כל הכלבים האלו, אני מת לשבת קצת”.

“אתה יכול לנסות. אמרתי לך, הם לא שלי הכלבים האלו, אני בכלל לא מבינה למה הם נדבקים אלי”.

אלון ניסה להידחק בין הכלבים אבל הם לא אפשרו לו. הם נצמדו זה לזה חשפו שיניים ונהמו לעומתו בכעס.

“וואלה, כלבים עצבניים אלה”, אלון נסוג לאחור וחייך בעצבנות. “שומרים עלייך רק לעצמם, הא?”

שימרית משכה בכתפיה. “אני לא יודעת מה הם רוצים ממני”.

השמיים הסמיכים נחו בכבדות על השכונה, השמש ניסתה את כוחה אל מול האובך, פחי האשפה עלו על גדותיהם בפסולת צבעונית ותריסי הבתים הוגפו בבהלת אבק.

אלון הניח ידיו על מותניו, נשם עמוק והסתכל סביב, הוא נראה מרוצה.

“טוב, היה נעים להכיר”, הוא אמר לשימרית ואז פנה לאוסקר, “כשאתה גומר כאן את העניינים שלך, אתה בא ישר הביתה אוסקר בוי, שמעת?” ואחרי כמה שניות שבהן לא קרה כלום, הוא פנה לשימרית והוסיף, “נראה לי שהוא הבין”. אז הסתובב וחצה את הכביש.

שימרית עצמה את עיניה ונתנה לזמן לחלוף דרכה כמו דרך מסננת. תריסי הקומה השלישית בבניין ממול נפתחו, ״תגידי״ אלון קרא אליה ״אולי את עולה לקפה?״ הוא החווה עם המקדחה שבידו לכיוון פנים הדירה. ״כבר שתיתי.״ שימרית ענתה. ״נו, בחייאת, שימרית, אל תהיי כבדה, בואי תראי איך סידרתי את הדירה.״ שימרית ניסתה להיזכר מתי בפעם אחרונה היא שמעה את שמה ועוד ככה מתגלגל במורד הרחוב וניצק אל אזניהן של כל השכנות הספונות בבתיהן. היא הניחה את כוס הקפה על הספסל ונעמדה. הכלבים הידקו עצמם סביבה, ״מה יש לכם? יה מפגרים.״ היא חצתה את הכביש בצעדים קטנים ככל שכלבים אפשרו לה. כשנכנסה אל הבניין התיישבו הכלבים כאחד בפתחו.

היא עלתה במדרגות המנומרות עד לקומה השלישית, הדלת הייתה פתוחה, היא דפקה עליה קלות, ״כנסי כנסי.״ אלון קרא מפנים הבית. התריסים היו שוב מוגפים והדירה אפלה. בסלון עמדה ספה עם ריפוד דמוי עור בצבע קרם, למרגלותיה ארגז הפוך ועליו מפית קְרוֹשֶה לבנה וקערית עם פיסטוקים. ״בואי בואי״ אלון קרא ושימרית הלכה בעקבות קולו. במה שנראה כמו חדר השינה – על הרצפה מזרן זוגי עם מצעי פרחים צבעוניים – אלון עמד על סולם, בידו מברג והוא קיבע את מוט הווילון אל הקיר. ״שמרית!״ הוא ירד מהסולם וקרב אליה בצהלה כאילו פגש במפתיע מכרה וותיקה אחרי שנים שלא התראו.

כשפקקה את גופה מהג׳ינס הצמוד הביט בה אלון בחיוך דק ובמענה הניף את גופייתו מעל ראשו, קיפל אותה במתינות לשניים ואז לארבע והניחה על הסולם.  כששלח יד להוריד את חולצתה, גופה של שימרית נאסף אל טבורה כאילו יכלה לקרוס אל תוך בטנה שלה. ״את משהו״ הוא צחק, והיא הפנתה ראשה כדי לא לראות את הסתימות שלו. לאורך כל המשגל אלון מלמל באזנה שטויות על הדירה הזו שלו ושיש לו הרגשה טובה לגביה ולגבי החיים שלו שהולכים להשתנות כשמילותיו הנלחשות מנקדות את גלי קינת המעמקים של הכלבים שעלתה מהרחוב.

כשירדה במדרגות הרגישה לאות בברכיים. בפתח הבניין עמדו הכלבים צפופים, מחכים לה. היא נעמדה מולם. לשנייה קלה הם בחנו אותה בעיניים גדולות ואז בזה אחר זה הטו ראשם מטה, סבו והתפזרו ממנה. שימרית התבוננה בהם מתרחקים ואז חצתה את הרחוב והתיישבה על הספסל שלה. בכוס הקפה שהותירה שחה זבוב במעגלים היסטריים, היא הכניסה בעדינות זרת לשארית הקפה, שלתה את הזבוב והניחה אותו על הספסל. הזבוב לא זז. מהקומה השלישית של הבניין ממול נשמע זמזום של מקדחה כצווחה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>