איילה / לימור ויסברג כספי

LImor Weisberg Caspi Ayalaאולי היא בכלל לא רוצה את מה שהיא חושבת שהיא רוצה ומה שקורה זה דווקא לטובה, תמיד זה לטובה. הנה, אולי בכלל המיטה שלקחו לה הייתה בה רוח רעה, עוקצנית, ומי שלקח אותה רק עשה לה טובה. היא תמצא מיטה חדשה. זה ייקח כמה ימים, אבל בסוף היא תמצא. תמיד היא מסתדרת בסוף. אם לא תהיה ברירה, היא תלך אל יעקוב ותיתן לו לגעת בה והוא כבר יסדר לה משהו, אולי מזרן.

הקרחת של יעקוב חומה ומבריקה כמו ביצה של חמין. “מיטה זה כבר משהו גדול”, הוא אמר לה, “לא כמו נעלים או בגדים. בשביל זה את צריכה לתת יותר”. אחר כך, הוא הכניס את הנחש שלו לתוכה וחפר ושפשף עד ששרף לה נורא. כשהלכה חזרה למגורים, טפטף לה בין הרגליים, אבל אחר הצהריים כבר הייתה לה מיטה חדשה, עם בלוקים במקום אחת הרגליים.

״את כבר ילדה גדולה”, אבא שלה כתב לה, “ואלו דמי הכיס האחרונים שאני שולח לך. יש מקומות בעולם שילדים בגילך כבר עובדים”. במעטפה היו שטרות מקופלים, מכוסים בפיסת נייר עיתון. באותו מכתב, הוא גם כתב שנולדה לו ילדה חדשה, אחות לאיתמר שכבר כמעט בן שנתיים.

היא נשכבה על המיטה החדשה שלה, למזרן היה ריח לא טוב. היא פתחה את החלון והרימה את המזרן שיתאוורר קצת. בינתיים, ישבה על הקרש של המיטה וציירה על הקיר בתוך ריבוע המחשבות. ליד כל מיטה, המדריכים סימנו מסגרת שבה אפשר ‘להתבטא’. היא חרטה בעט הכחול שלה ציור של תינוקת קטנה עם עיניים גדולות, אבל לא גדולות מידי כמו שלה. היא לא ידעה איך קוראים לתינוקת החדשה ואם יש לה בכלל כבר שם. היא חשבה וכתבה באותיות בלון מעל התינוקת, “איילה”.

המזרון, שחסם את החלון, האפיל את החדר. היא שמעה את דלת המועדונית נפתחת בקצה המסדרון ואת הילדים יוצאים ממנה. מיטל נכנסה לחדר בג’ינס צמוד וחולצת פסים ונשכבה על המיטה שלה. הפופיק שלה, שנראה כמו בור בלי סוף, הסתכל על איילה.

“על מה את מסתכלת, יא מפגרת?”, ירקה מיטל, בלי להפנות אליה מבט. איילה ידעה איך לא לשמוע אותה. היא ידעה שאם מישהו מקלל, הוא מקלל את עצמו כי המילה של הקללה נתקעת לו בלב. היא סימנה באצבע את המסגרת על הקיר וזמזמה לעצמה את ‘רד אלינו אווירון’. מיטל גלגלה עיניים, “רק שהטמטום שלך לא מדבק, כי אז אני יהרוג אותך”, היא אמרה, מביטה בתקרה.

איילה הפסיקה לזמזם, “יש לי אחות חדשה שקוראים לה גם איילה. אבא שלי בא לקחת אותי למסיבה לכבודה”.

“כן בטח.” מיטל אמרה.

“אני יביא מלא ממתקים, אני יביא גם לך, את אוהבת ערגליות?”

“מה זה הריח הזה?”, מיטל עיוותה את פניה.

“אני אביא לך חבילה של ערגליות. את מעדיפה תות או שוקו?”

“סתמי כבר”.

אני חייבת להשיג מתנה לתינוקת, איילה חשבה. אולי שרשרת קטנה עם לב קטן, אולי אפילו עם חריטה של השם שלהן. יש לה מאה שמונים ושתיים שקל, זה בטח מספיק.

היא קמה והלכה לחפש את אופיר. היא מצאה אותה במטבחון, מכינה סנדביצ’ים של פתי בר עם שוקולד השחר. “את יוצאת לשבת לדודים שלך?”. אופיר הנהנה וניקתה את הסכין על הלשון.

“אני צריכה טובה”, אמרה לה, “יש לי כסף, יש לי מאה שמונים ושתיים שקל. יש לי אותם אצלי במחבוא שלי ואני רוצה לקנות מתנה לאחות החדשה שלי, שרשרת עם לב. קוראים לה גם איילה, לאחות שלי התינוקת. אם אני אתן לך את הכסף, תוכלי לקנות לי אחת כזאתי ולהביא לי אותה? את יוצאת, נכון?”
אופיר נגסה בקרקר המרוח. “זה מלא עבודה, איפה אני אמצא עכשיו כזאת שרשרת?”
איילה לא ידעה מה לענות לה, היא אפילו לא ידעה איפה הדודים של אופיר גרים.
“טוב, לא חשוב”, אמרה, אבל נשארה לעמוד ליד אופיר.

אופיר אכלה את הקרקר לאט, לוחצת פירורים מהשולחן לאצבע רטובה. “טוב”, היא אמרה, “אני כבר אמצא, אבל זה יעלה לך חמישים שקל. זה מלא עבודה”.

“ברור”, איילה אמרה, “ברור”.

עד יום חמישי, יעקוב דחף את הנחש שלו עוד פעמיים אז היו לה עוד חמישים שקלים לתת לאופיר. אופיר הכניסה את השטרות לכיס האחורי של הג’ינס שלה. “אם אפשר, תבקשי שיחרטו את השם איילה על הלב. בסדר?”

“אין בעיה”.

בשבת, הפנימייה הריחה מגשם שעוד לא ירד. השמיים העמיקו את הצבעים של הדשא והשיחים. היא ישבה על המיטה שלה והוסיפה שרשרת לב לציור של איילה התינוקת. אחר כך, היא הלכה בשבילי האספלט הצרים של הפנימייה אל מאחורי המחסנים שהסתירו טוב את גינת הירק הקטנה שלה. היא שתלה אותה באביב לפני שנתיים, קצת אחרי שאבא שלה הביא אותה לפנימייה. במכונית, הוא אמר לה כמה כיף יהיה לה לגור עם ילדים בגילה. הוא נהג ואביגיל והבטן שלה ישבו לידו. היד הדקה של אביגיל ליטפה לו את הברך, לעודד אותו כשהוא דיבר דרך המראה אל איילה, שישבה במושב האחורי. איילה אמרה לעצמה שאבא שלה לא באמת רוצה שהיא תגור עם ילדים בני גילה, אלו רק העיניים שלו שבמראה שהשתגעו מהאביגיל הזו והתינוק שיש לה בבטן. איילה הניחה את ראשה על חלון המכונית וזמזמה את ‘רד אלינו אווירון’ עד שהעיניים של אבא שלה הפסיקו לדבר אליה.

מאחורי המחסנים, היו שלוש ערוגות שאיילה עדרה עם מצקת שלקחה מהמטבח. כשאמא שלה הייתה עוד בחיים היא גידלה ירקות בגינה של הבית, ובארוחת ערב היא היתיה אומרת לאיילה “תטעמי את המלפפון הזה כמה הוא טעים, את כל האהבה שלי הכנסתי בו ועכשיו הוא מתגלש בגרון ישר ללב”. איילה שתלה זרעי עגבניות ודלעת. היא לא אהבה דלעת ועגבניות עושות לה פצעים על הלשון, אבל היא אהבה לבוא כל יום לראות איך הזרעים האלו, שכל האדמה השמנה  מחצה להם את הראש, נבטו והזדחלו למעלה להתחמם בשמש. היא התיישבה על האדמה שהייתה לחה ונגעה בעלים בעדינות עם האצבעות.

בשבת בערב, קצת לפני כיבוי אורות, היא מצאה את אופיר בחדר שלה עם עוד שלוש בנות, כפופות מעל סט צלליות ושלושה לקים. כשנכנסה לחדר, כולן הרימו אליה עיניים וחזרו אל האיפור. איילה נופפה אליהן, כאילו היו רחוקות. “היי”, היא אמרה בשקט. אחרי כמה זמן, היא התקרבה אליהן ואופיר הרימה אליה עיניים. “מה?”

“קנית לי?” היא לחשה.

“קניתי מה?” אופיר שאלה.

“את הלב של איילה”.

“לכי מפה”.

איילה לא זזה.

“נו, קישטה”. אופיר נפנפה לעומתה בציפורניים צבועות.

איילה הלכה למקלחות והתיישבה על האסלה. היא ניסתה לזכור, אולי היא שכחה לתת לאופיר את הכסף בסוף. גם אם היא נתנה לה, לאופיר אין אמא ואין אבא, לא כמו לה, שיש לה אבא ואח ואחות חדשה עם עיניים כמו שלה. לאופיר אין אף אחד חוץ מהדודים האלו ואולי היא הייתה צריכה את הכסף למשהו חשוב. היא חזרה אל החדר של אופיר ונעמדה בכניסה.

“מה את רוצה עוד פעם?”, אחת הבנות שאלה.

“מה אתן עושות?”, היא שאלה.

“מה אכפת לך?”

“איזה יופי”, היא הצביעה על הצלליות. כולן כבר היו מאופרות.

“עופי מכאן, מפגרת”, אופיר אמרה לה.

ביום חמישי, היא חזרה מחדר האוכל ומצאה זין מצויר בלק אדום על הקיר, ליד איילה התינוקת. על קיר המכבסה, נכתב באותו לק “כולם זונות” וליד השירותים, “תאכלו תחת”. המדריכים אספו את כל החניכים באולם הספורט לשיחה. הם דיברו על כאב ועל הדרכים לבטא אותו ועל השחתת רכוש. הם אמרו שהם לא מחפשים אשמים אבל שאי אפשר לעבור על מה שקרה לסדר היום. בסוף, הם הקדימו את שעת כיבוי האורות לשמונה למשך שבוע ימים. כולם צעקו שזה לא פייר ומה הם תינוקות שהולכים לישון בשמונה. כמה בנות קמו ואמרו שאיילה עשתה את זה וגם יש לה על הריבוע שלה ציור עם אותו צבע.

“זה נכון?”, חנה העובדת סוציאלית שאלה את איילה.

איילה חשבה על איילה התינוקת ושאם מישהו יעשה לה משהו אי פעם היא תהרוג אותו במכות.
“הנה, היא לא עונה”, אמרה מיטל, “למה כולם צריכים להיענש בגללה?”

“בואי”, חנה אמרה לה, “נדבר אצלי בחדר”.

הקירות בחדר של חנה היו עטופים בציורים ועל השולחן הייתה לה צנצנת גדולה עם צבעים. חנה הדליקה את תנור הסלילים ושיפשה את כפות הידיים. היא התיישבה על כסא קטן, עדיין במעיל.

“לא קר לך?”, היא שאלה את איילה.

“לא”, איילה ענתה.

“את רוצה לספר לי משהו איילה?”

“נולדה לי אחות”, איילה חייכה.

“מזל טוב”, אמרה חנה והתבוננה באיילה. “הכל בסדר?”

“אני רוצה לבקר את אחותי החדשה”.

“דיברת עם אבא?”

איילה סימנה לא עם הראש.

חנה תופפה בציפורניים קצרות על השולחן.

“תני לי לראות מה אני יכולה לעשות”.

למחרת, השמש חפרה חורים בעננים וחנה באה להוציא את איילה משיעור חשבון. “את נוסעת לראות את אחותך”, היא אמרה לאיילה בהתרגשות, מצמידה קלסר אדום אל חזה. “אני אתן לך כסף לאוטובוס ואבא שלך יאסוף אותך מהתחנה המרכזית”.

איילה הלכה אל יעקוב. “זה דחוף! אני צריכה כסף לקנות לאחותי מתנה”.

“חאלס”, הוא נופף בידו לעומתה, “אין לי עלי גרוש”.

“אולי יש לך חבר שיש לו כסף?” היא שאלה.

“לכי לחדר שלך”, הוא אמר לה.

למחרת, מוקדם בבוקר, איילה נתנה אישור לשומר בכניסה והוא פתח לה את השער של הפנימייה. באוטובוס, התיישבה לידה אישה עם ריח חזק של ורדים. “סליחה”, היא פנתה אל האישה, “אולי יש לך במקרה עשרים שקל?”

“בת כמה את?” האישה רפרפה  בריסיה העבותים.

“שלוש עשרה וחצי”.

“ולאן את נוסעת?” האישה סיכלה את רגליה והפנתה חצי גוף לאיילה.

“נולדה לי אחות”, איילה אמרה, “אני נוסעת לראות אותה, אני רוצה לקנות לה משהו קטן”.

האישה פתחה את התיק שלה ונתנה לאיילה חמישים שקלים. “תקני לה משהו יפה”, אמרה.

“תודה”. איילה החזיקה את השטר חזק ביד והשעינה ראשה על החלון. מכוניות, שדה ירוק וקוביות של בתים החליקו אל תוך החלון וזלגו החוצה ממנו. האוטובוס טיפס על הרמפה בתחנה המרכזית ועצר ברציף. איילה נכנסה לתחנה והתיישבה על הספסל הירוק.

אבא שלה לא הגיע. היא חיכתה עד שכבר היה חשוך בחוץ ואז הלכה וקנתה כרטיס אוטובוס חזרה לפנימייה. בכסף שנותר קנתה שתי חבילות של ערגליות.

“איך היה?” חנה שאלה אותה בכניסה למגורי הבנות.

“אחלה. אחותי מתה עלי, היא בכתה נורא שהלכתי”.

“יופי”, חנה נגעה לה בכתף. “אני שמחה שנהנית”.

איילה התרחקה מהיד של חנה. “אבא שלי נתן לי כסף בשבילך, על מה שנתת לי בשביל הכרטיס אוטובוס. אני אביא לך אותו אחר כך, בסדר?”

“יופי, כמעט שכחתי”. חנה חייכה, “תעברי אצלי מחר, טוב?”

“טוב, רק אפשר עוד משהו?”, איילה הוציאה מהתיק שלה חבילה של ערגליות, “את יכולה לשלוח את זה לאחותי בשבילי, שכחתי לתת לה”.

העיניים של חנה התכווצו לחיוך. איילה הסיטה את מבטה, “ביי” היא אמרה והלכה לעבר חדרה.

בחדר שלה, היא הניחה את חבילת הערגליות השנייה על המיטה של מיטל, התיישבה על המיטה שלה והתבוננה בה. החדר התחיל להתערפל והיה נדמה לה שהערגליות חומקות מהחבילה ולאט לאט צפות בחלל. ערגליות תות, כמו כיכרות לחם קטנים, חגו ליד התקרה עד שהנמיכו והתיישבו בעדינות על כתפיה של איילה. היא אספה אותן אל תוך כפותיה ויצאה בריצה, טיפות גשם קטנות מנקדות לה את הפנים.

מאחורי המחסנים, ליד הערוגות שלה, הצמידה ביד אחת את הערגליות אל בטנה ובשנייה עקרה את כל מה שהצליח להבקיע את האדמה, מטיחה את הירקות והצמחים על קיר המחסן. בגומות שנפערו באדמה, כמו פיות של גוזלים מורעבים, היא שמה אחת, אחת, את הערגליות ואח”כ כיסתה בעדינות, מהדקת בלטיפה את האדמה הלחה.

© limor weisberg caspi 2013

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>