ספסל / לימור ויסברג כספי

">

ספסל / לימור ויסברג כספי

ספסל לימור ויסברג כספי

שימרית ישבה על ספסל מתחת לבניין בו גרה, והתבוננה בכלבים שהחלו להיאסף סביבה. ראשון הגיע ההאסקי הסיבירי ותקע בה מבט כחול מימי. אחריו הגיעו הגולדן עם השיער הארוך שעיניו חרכים ולשונו שלוחה ושני בוקסרים שנראו כתאומים רפי שכל. כלבת הרוח הכחושה צעדה לעברם לאט עד שהגיעה לספסל, הנמיכה עצמה בעדינות לשכיבה, הניחה כף על כף ועליהן את ראשה, עיניה מביטות מעלה אל שימרית. אחריה הגיעה בחצי ריצה כלבת פינצ׳ר שטפריה טופפו על המדרכה בעליצות ועוד כמה כלבים פוּשטים, מעורבים. לבסוף הגיע הלברדור השחור שנראה מוטרד שהפסיד דבר מה מתוקף האיחור וכאילו כדי לפצות, נדחק בין הכלבים שהצטופפו למרגלותיה של שימרית, התיישב והניח את ראשו על בירכיה.

לפני חודש שהתחיל כל העסק הזה עם הכלבים, שימרית נלחצה, הסתכלה סביב לחפש את בעליהם ומשלא נראו קמה ועשתה לכלבים קישטה עם היד ״לכו הביתה לאימא שלכם, יה מסרוּחים״. אבל הכלבים לא זזו רק בהו בה. עכשיו היא כבר התרגלה. היא הביטה בהתקהלות סביבה במבט מובס, נאנחה וצבטה את הסקיני ג’ינס שלה בברכיים כדי להרחיקם ממפשעתה. היא ידעה בדיוק מה אמרו עליה השכנות, הן חשבו שאם אין לה עבודה או חבר או אפילו הורים אז היא גם חירשת או מפגרת ולכן לא טרחו להנמיך את קולן כשגיחכו בינן מלוא החזה, “תראו, זאתי, רק כלבים אוהבים אותה”.

היא הסתכלה על הכלבים שנראו כאילו הם מחכים למוצא פיה. היא בכלל לא הייתה בטוחה שהם אוהבים אותה. היא לא הבינה למה הם נדבקו אליה ככה. היא מעולם לא האכילה אותם או משהו כזה, לא היה לה כלב משלה או כל חיה אחרת. כל מה שהיה לה לידה זה הנס קפה שלה שהיא הכינה בכוס זכוכית עם שניים סוכר והרבה חלב וירדה למטה לשתות אותו על הספסל. הם גם לא הציקו לה, הם סתם ישבו צמוד אליה כמו גלגל הצלה שעיר ומסריח, נשמו עליה את נשימתם החמה וזהו. כשקמה, קמו גם הם והתפזרו כל אחד לדרכו. ככה כל יום. הדירה שלה הייתה בעצם חדר אחד עם מיטה, מטבחון, שירותים ומקלחת. הבגדים מקופלים על הרצפה בפינה ועל החלון הייתה מדבקה אדומה שחסמה את האור. כך שאם לא ירד גשם, היא העדיפה לשתות את הקפה שלה על הספסל למטה.

היא כרכה את כפות ידיה סביב כוס הקפה ולגמה לגימה נוספת. מהבניין ממול יצא גבר נמוך עם שרירים מוגזמים חבוקים בגופיה וקרא “אוסקר בוי, בוא!” היא הסתכלה על הכלבים וניסתה להבין מי מבין הנודניקים שסביבה הוא אוסקר. אף אחד מהכלבים לא נראה שהקריאה עשתה לו משהו. הגבר תחב שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה דוקרנית. כל הכלבים שלידה הפנו אליו מבט משועמם וחזרו לבהות בה. “אוסקר, בוא! בוא!” הוא השתופף מעט וטפח על ירכיו, “בוא חמוד, בוא”. שימרית היטיבה את ישיבתה ולגמה שוב מהקפה, שכבר קצת התקרר. למה האידיוט הזה לא עובר את הכביש ופשוט לוקח את האוסקר בוי הזה שלו, זה מקסימום חמישה עשר צעדים.

“תגידי”, הבחור פנה אליה עכשיו מעברו השני של הכביש, “את יכולה להגיד לאוסקר שיבוא אלי?”

“מי זה אוסקר?” היא צעקה חזרה.

הוא הצביע. “הזה הקטן פה, ליד זה הגדול עם השערות הארוכות”.

שמרית הסתכלה למרגלותיה. “אוסקר, לך הביתה”, היא אמרה בקול שיהיה מספיק תקיף על מנת שהאיש לא יחשוב שהיא רוצה את אוסקר שלו לידה או משהו. “לך, לך”, הוסיפה בתנועת יד. הסמרטוט הגמדי לא התרשם.

“תגידי לו, תגידי לו עוד פעם. הוא יקשיב לך”, הגבר קרא לעומתה שוב.

שימרית חזרה לשתות את הקפה שלה והתעלמה ממנו.

“הי, את לא שומעת? תגידי לו עוד פעם”.

“אולי תבוא בעצמך ותגיד לו?”

הגבר נאנח עמוקות וחצה את הכביש לעברה, מנקד את האספלט בקלאק קלאק עם כפכפי האצבע שלו.

“מה אתה מחפש פה, אוסקר בוי?” הוא השתופף וליטף את כלבו הקטן שכשכש בזנב בשמחה אבל לא הראה סימנים שהוא מתכוון לבוא עם בעליו.

הגבר התרומם. “אני אלון”, אמר והחווה אל הבניין שממנו יצא, “אני גר בפנטהאוז”. שימרית הסתכלה על הבניין המתפורר שמולה, על חלונותיו המסורגים, צבעו המתקלף והכביסה המובסת שהשתלשלה ממרפסותיו.

“איך קוראים לך?” אלון שאל.

“שימרית”.

“שלך?” הוא החווה על עדר הכלבים שהקיף אותה.

“מה פתאום”, שימרית נבהלה, “הם סתם נדבקים אלי. אני לא יודעת למה”.

“יש להם טעם טוב”, אלון אמר וקרץ אליה.

שימרית הניחה את כף ידה על כתם משחת שיניים שהיה לה על הג’ינס. “הם סתם אוהבים את הספסל הזה”, ענתה.

“שטויות. אני ישבתי על הספסל הזה אתמול כשהמובילים העלו את הרהיטים שלי איזה שלוש שעות, ואף כלב לא היה פה. חוץ מאוסקר בוי, והוא היה קשור לספסל שלא יברח אז זה לא נחשב”.

“אני מנסה לגרש אותם”, היא אמרה בהתנצלות.

“את גרה פה כבר הרבה זמן?”

“כן.”

אני עברתי אתמול.״ הוא הפנה מבט אל הבניין ממול, ״אומרים שזה ה−מקום לקנות בו עכשיו. האזור הזה הולך להתפתח שחבל על הזמן, ואז הדירות שלנו יהיו שוות מלאן”.

שימרית הנהנה, “אני בשכירות”.

“מה?” הגבר נחרד, “למה? לא חבל ככה לזרוק כסף לפח?”

“חבל”.

אלון הקשית את גבו לאחור, “הגב שלי הורג אותי, יש מצב שאנחנו מפלסים לי שביל בין כל הכלבים האלו, אני מת לשבת קצת”.

“אתה יכול לנסות. אמרתי לך, הם לא שלי הכלבים האלו, אני בכלל לא מבינה למה הם נדבקים אלי”.

אלון ניסה להידחק בין הכלבים אבל הם לא אפשרו לו. הם נצמדו זה לזה חשפו שיניים ונהמו לעומתו בכעס.

“וואלה, כלבים עצבניים אלה”, אלון נסוג לאחור וחייך בעצבנות. “שומרים עלייך רק לעצמם, הא?”

שימרית משכה בכתפיה. “אני לא יודעת מה הם רוצים ממני”.

השמיים הסמיכים נחו בכבדות על השכונה, השמש ניסתה את כוחה אל מול האובך, פחי האשפה עלו על גדותיהם בפסולת צבעונית ותריסי הבתים הוגפו בבהלת אבק.

אלון הניח ידיו על מותניו, נשם עמוק והסתכל סביב, הוא נראה מרוצה.

“טוב, היה נעים להכיר”, הוא אמר לשימרית ואז פנה לאוסקר, “כשאתה גומר כאן את העניינים שלך, אתה בא ישר הביתה אוסקר בוי, שמעת?” ואחרי כמה שניות שבהן לא קרה כלום, הוא פנה לשימרית והוסיף, “נראה לי שהוא הבין”. אז הסתובב וחצה את הכביש.

שימרית עצמה את עיניה ונתנה לזמן לחלוף דרכה כמו דרך מסננת. תריסי הקומה השלישית בבניין ממול נפתחו, ״תגידי״ אלון קרא אליה ״אולי את עולה לקפה?״ הוא החווה עם המקדחה שבידו לכיוון פנים הדירה. ״כבר שתיתי.״ שימרית ענתה. ״נו, בחייאת, שימרית, אל תהיי כבדה, בואי תראי איך סידרתי את הדירה.״ שימרית ניסתה להיזכר מתי בפעם אחרונה היא שמעה את שמה ועוד ככה מתגלגל במורד הרחוב וניצק אל אזניהן של כל השכנות הספונות בבתיהן. היא הניחה את כוס הקפה על הספסל ונעמדה. הכלבים הידקו עצמם סביבה, ״מה יש לכם? יה מפגרים.״ היא חצתה את הכביש בצעדים קטנים ככל שכלבים אפשרו לה. כשנכנסה אל הבניין התיישבו הכלבים כאחד בפתחו.

היא עלתה במדרגות המנומרות עד לקומה השלישית, הדלת הייתה פתוחה, היא דפקה עליה קלות, ״כנסי כנסי.״ אלון קרא מפנים הבית. התריסים היו שוב מוגפים והדירה אפלה. בסלון עמדה ספה עם ריפוד דמוי עור בצבע קרם, למרגלותיה ארגז הפוך ועליו מפית קְרוֹשֶה לבנה וקערית עם פיסטוקים. ״בואי בואי״ אלון קרא ושימרית הלכה בעקבות קולו. במה שנראה כמו חדר השינה – על הרצפה מזרן זוגי עם מצעי פרחים צבעוניים – אלון עמד על סולם, בידו מברג והוא קיבע את מוט הווילון אל הקיר. ״שמרית!״ הוא ירד מהסולם וקרב אליה בצהלה כאילו פגש במפתיע מכרה וותיקה אחרי שנים שלא התראו.

כשפקקה את גופה מהג׳ינס הצמוד הביט בה אלון בחיוך דק ובמענה הניף את גופייתו מעל ראשו, קיפל אותה במתינות לשניים ואז לארבע והניחה על הסולם.  כששלח יד להוריד את חולצתה, גופה של שימרית נאסף אל טבורה כאילו יכלה לקרוס אל תוך בטנה שלה. ״את משהו״ הוא צחק, והיא הפנתה ראשה כדי לא לראות את הסתימות שלו. לאורך כל המשגל אלון מלמל באזנה שטויות על הדירה הזו שלו ושיש לו הרגשה טובה לגביה ולגבי החיים שלו שהולכים להשתנות כשמילותיו הנלחשות מנקדות את גלי קינת המעמקים של הכלבים שעלתה מהרחוב.

כשירדה במדרגות הרגישה לאות בברכיים. בפתח הבניין עמדו הכלבים צפופים, מחכים לה. היא נעמדה מולם. לשנייה קלה הם בחנו אותה בעיניים גדולות ואז בזה אחר זה הטו ראשם מטה, סבו והתפזרו ממנה. שימרית התבוננה בהם מתרחקים ואז חצתה את הרחוב והתיישבה על הספסל שלה. בכוס הקפה שהותירה שחה זבוב במעגלים היסטריים, היא הכניסה בעדינות זרת לשארית הקפה, שלתה את הזבוב והניחה אותו על הספסל. הזבוב לא זז. מהקומה השלישית של הבניין ממול נשמע זמזום של מקדחה כצווחה.

איילה / לימור ויסברג כספי

">

איילה / לימור ויסברג כספי

LImor Weisberg Caspi Ayalaאולי היא בכלל לא רוצה את מה שהיא חושבת שהיא רוצה ומה שקורה זה דווקא לטובה, תמיד זה לטובה. הנה, אולי בכלל המיטה שלקחו לה הייתה בה רוח רעה, עוקצנית, ומי שלקח אותה רק עשה לה טובה. היא תמצא מיטה חדשה. זה ייקח כמה ימים, אבל בסוף היא תמצא. תמיד היא מסתדרת בסוף. אם לא תהיה ברירה, היא תלך אל יעקוב ותיתן לו לגעת בה והוא כבר יסדר לה משהו, אולי מזרן.

הקרחת של יעקוב חומה ומבריקה כמו ביצה של חמין. “מיטה זה כבר משהו גדול”, הוא אמר לה, “לא כמו נעלים או בגדים. בשביל זה את צריכה לתת יותר”. אחר כך, הוא הכניס את הנחש שלו לתוכה וחפר ושפשף עד ששרף לה נורא. כשהלכה חזרה למגורים, טפטף לה בין הרגליים, אבל אחר הצהריים כבר הייתה לה מיטה חדשה, עם בלוקים במקום אחת הרגליים.

״את כבר ילדה גדולה”, אבא שלה כתב לה, “ואלו דמי הכיס האחרונים שאני שולח לך. יש מקומות בעולם שילדים בגילך כבר עובדים”. במעטפה היו שטרות מקופלים, מכוסים בפיסת נייר עיתון. באותו מכתב, הוא גם כתב שנולדה לו ילדה חדשה, אחות לאיתמר שכבר כמעט בן שנתיים.

היא נשכבה על המיטה החדשה שלה, למזרן היה ריח לא טוב. היא פתחה את החלון והרימה את המזרן שיתאוורר קצת. בינתיים, ישבה על הקרש של המיטה וציירה על הקיר בתוך ריבוע המחשבות. ליד כל מיטה, המדריכים סימנו מסגרת שבה אפשר ‘להתבטא’. היא חרטה בעט הכחול שלה ציור של תינוקת קטנה עם עיניים גדולות, אבל לא גדולות מידי כמו שלה. היא לא ידעה איך קוראים לתינוקת החדשה ואם יש לה בכלל כבר שם. היא חשבה וכתבה באותיות בלון מעל התינוקת, “איילה”.

המזרון, שחסם את החלון, האפיל את החדר. היא שמעה את דלת המועדונית נפתחת בקצה המסדרון ואת הילדים יוצאים ממנה. מיטל נכנסה לחדר בג’ינס צמוד וחולצת פסים ונשכבה על המיטה שלה. הפופיק שלה, שנראה כמו בור בלי סוף, הסתכל על איילה.

“על מה את מסתכלת, יא מפגרת?”, ירקה מיטל, בלי להפנות אליה מבט. איילה ידעה איך לא לשמוע אותה. היא ידעה שאם מישהו מקלל, הוא מקלל את עצמו כי המילה של הקללה נתקעת לו בלב. היא סימנה באצבע את המסגרת על הקיר וזמזמה לעצמה את ‘רד אלינו אווירון’. מיטל גלגלה עיניים, “רק שהטמטום שלך לא מדבק, כי אז אני יהרוג אותך”, היא אמרה, מביטה בתקרה.

איילה הפסיקה לזמזם, “יש לי אחות חדשה שקוראים לה גם איילה. אבא שלי בא לקחת אותי למסיבה לכבודה”.

“כן בטח.” מיטל אמרה.

“אני יביא מלא ממתקים, אני יביא גם לך, את אוהבת ערגליות?”

“מה זה הריח הזה?”, מיטל עיוותה את פניה.

“אני אביא לך חבילה של ערגליות. את מעדיפה תות או שוקו?”

“סתמי כבר”.

אני חייבת להשיג מתנה לתינוקת, איילה חשבה. אולי שרשרת קטנה עם לב קטן, אולי אפילו עם חריטה של השם שלהן. יש לה מאה שמונים ושתיים שקל, זה בטח מספיק.

היא קמה והלכה לחפש את אופיר. היא מצאה אותה במטבחון, מכינה סנדביצ’ים של פתי בר עם שוקולד השחר. “את יוצאת לשבת לדודים שלך?”. אופיר הנהנה וניקתה את הסכין על הלשון.

“אני צריכה טובה”, אמרה לה, “יש לי כסף, יש לי מאה שמונים ושתיים שקל. יש לי אותם אצלי במחבוא שלי ואני רוצה לקנות מתנה לאחות החדשה שלי, שרשרת עם לב. קוראים לה גם איילה, לאחות שלי התינוקת. אם אני אתן לך את הכסף, תוכלי לקנות לי אחת כזאתי ולהביא לי אותה? את יוצאת, נכון?”
אופיר נגסה בקרקר המרוח. “זה מלא עבודה, איפה אני אמצא עכשיו כזאת שרשרת?”
איילה לא ידעה מה לענות לה, היא אפילו לא ידעה איפה הדודים של אופיר גרים.
“טוב, לא חשוב”, אמרה, אבל נשארה לעמוד ליד אופיר.

אופיר אכלה את הקרקר לאט, לוחצת פירורים מהשולחן לאצבע רטובה. “טוב”, היא אמרה, “אני כבר אמצא, אבל זה יעלה לך חמישים שקל. זה מלא עבודה”.

“ברור”, איילה אמרה, “ברור”.

עד יום חמישי, יעקוב דחף את הנחש שלו עוד פעמיים אז היו לה עוד חמישים שקלים לתת לאופיר. אופיר הכניסה את השטרות לכיס האחורי של הג’ינס שלה. “אם אפשר, תבקשי שיחרטו את השם איילה על הלב. בסדר?”

“אין בעיה”.

בשבת, הפנימייה הריחה מגשם שעוד לא ירד. השמיים העמיקו את הצבעים של הדשא והשיחים. היא ישבה על המיטה שלה והוסיפה שרשרת לב לציור של איילה התינוקת. אחר כך, היא הלכה בשבילי האספלט הצרים של הפנימייה אל מאחורי המחסנים שהסתירו טוב את גינת הירק הקטנה שלה. היא שתלה אותה באביב לפני שנתיים, קצת אחרי שאבא שלה הביא אותה לפנימייה. במכונית, הוא אמר לה כמה כיף יהיה לה לגור עם ילדים בגילה. הוא נהג ואביגיל והבטן שלה ישבו לידו. היד הדקה של אביגיל ליטפה לו את הברך, לעודד אותו כשהוא דיבר דרך המראה אל איילה, שישבה במושב האחורי. איילה אמרה לעצמה שאבא שלה לא באמת רוצה שהיא תגור עם ילדים בני גילה, אלו רק העיניים שלו שבמראה שהשתגעו מהאביגיל הזו והתינוק שיש לה בבטן. איילה הניחה את ראשה על חלון המכונית וזמזמה את ‘רד אלינו אווירון’ עד שהעיניים של אבא שלה הפסיקו לדבר אליה.

מאחורי המחסנים, היו שלוש ערוגות שאיילה עדרה עם מצקת שלקחה מהמטבח. כשאמא שלה הייתה עוד בחיים היא גידלה ירקות בגינה של הבית, ובארוחת ערב היא היתיה אומרת לאיילה “תטעמי את המלפפון הזה כמה הוא טעים, את כל האהבה שלי הכנסתי בו ועכשיו הוא מתגלש בגרון ישר ללב”. איילה שתלה זרעי עגבניות ודלעת. היא לא אהבה דלעת ועגבניות עושות לה פצעים על הלשון, אבל היא אהבה לבוא כל יום לראות איך הזרעים האלו, שכל האדמה השמנה  מחצה להם את הראש, נבטו והזדחלו למעלה להתחמם בשמש. היא התיישבה על האדמה שהייתה לחה ונגעה בעלים בעדינות עם האצבעות.

בשבת בערב, קצת לפני כיבוי אורות, היא מצאה את אופיר בחדר שלה עם עוד שלוש בנות, כפופות מעל סט צלליות ושלושה לקים. כשנכנסה לחדר, כולן הרימו אליה עיניים וחזרו אל האיפור. איילה נופפה אליהן, כאילו היו רחוקות. “היי”, היא אמרה בשקט. אחרי כמה זמן, היא התקרבה אליהן ואופיר הרימה אליה עיניים. “מה?”

“קנית לי?” היא לחשה.

“קניתי מה?” אופיר שאלה.

“את הלב של איילה”.

“לכי מפה”.

איילה לא זזה.

“נו, קישטה”. אופיר נפנפה לעומתה בציפורניים צבועות.

איילה הלכה למקלחות והתיישבה על האסלה. היא ניסתה לזכור, אולי היא שכחה לתת לאופיר את הכסף בסוף. גם אם היא נתנה לה, לאופיר אין אמא ואין אבא, לא כמו לה, שיש לה אבא ואח ואחות חדשה עם עיניים כמו שלה. לאופיר אין אף אחד חוץ מהדודים האלו ואולי היא הייתה צריכה את הכסף למשהו חשוב. היא חזרה אל החדר של אופיר ונעמדה בכניסה.

“מה את רוצה עוד פעם?”, אחת הבנות שאלה.

“מה אתן עושות?”, היא שאלה.

“מה אכפת לך?”

“איזה יופי”, היא הצביעה על הצלליות. כולן כבר היו מאופרות.

“עופי מכאן, מפגרת”, אופיר אמרה לה.

ביום חמישי, היא חזרה מחדר האוכל ומצאה זין מצויר בלק אדום על הקיר, ליד איילה התינוקת. על קיר המכבסה, נכתב באותו לק “כולם זונות” וליד השירותים, “תאכלו תחת”. המדריכים אספו את כל החניכים באולם הספורט לשיחה. הם דיברו על כאב ועל הדרכים לבטא אותו ועל השחתת רכוש. הם אמרו שהם לא מחפשים אשמים אבל שאי אפשר לעבור על מה שקרה לסדר היום. בסוף, הם הקדימו את שעת כיבוי האורות לשמונה למשך שבוע ימים. כולם צעקו שזה לא פייר ומה הם תינוקות שהולכים לישון בשמונה. כמה בנות קמו ואמרו שאיילה עשתה את זה וגם יש לה על הריבוע שלה ציור עם אותו צבע.

“זה נכון?”, חנה העובדת סוציאלית שאלה את איילה.

איילה חשבה על איילה התינוקת ושאם מישהו יעשה לה משהו אי פעם היא תהרוג אותו במכות.
“הנה, היא לא עונה”, אמרה מיטל, “למה כולם צריכים להיענש בגללה?”

“בואי”, חנה אמרה לה, “נדבר אצלי בחדר”.

הקירות בחדר של חנה היו עטופים בציורים ועל השולחן הייתה לה צנצנת גדולה עם צבעים. חנה הדליקה את תנור הסלילים ושיפשה את כפות הידיים. היא התיישבה על כסא קטן, עדיין במעיל.

“לא קר לך?”, היא שאלה את איילה.

“לא”, איילה ענתה.

“את רוצה לספר לי משהו איילה?”

“נולדה לי אחות”, איילה חייכה.

“מזל טוב”, אמרה חנה והתבוננה באיילה. “הכל בסדר?”

“אני רוצה לבקר את אחותי החדשה”.

“דיברת עם אבא?”

איילה סימנה לא עם הראש.

חנה תופפה בציפורניים קצרות על השולחן.

“תני לי לראות מה אני יכולה לעשות”.

למחרת, השמש חפרה חורים בעננים וחנה באה להוציא את איילה משיעור חשבון. “את נוסעת לראות את אחותך”, היא אמרה לאיילה בהתרגשות, מצמידה קלסר אדום אל חזה. “אני אתן לך כסף לאוטובוס ואבא שלך יאסוף אותך מהתחנה המרכזית”.

איילה הלכה אל יעקוב. “זה דחוף! אני צריכה כסף לקנות לאחותי מתנה”.

“חאלס”, הוא נופף בידו לעומתה, “אין לי עלי גרוש”.

“אולי יש לך חבר שיש לו כסף?” היא שאלה.

“לכי לחדר שלך”, הוא אמר לה.

למחרת, מוקדם בבוקר, איילה נתנה אישור לשומר בכניסה והוא פתח לה את השער של הפנימייה. באוטובוס, התיישבה לידה אישה עם ריח חזק של ורדים. “סליחה”, היא פנתה אל האישה, “אולי יש לך במקרה עשרים שקל?”

“בת כמה את?” האישה רפרפה  בריסיה העבותים.

“שלוש עשרה וחצי”.

“ולאן את נוסעת?” האישה סיכלה את רגליה והפנתה חצי גוף לאיילה.

“נולדה לי אחות”, איילה אמרה, “אני נוסעת לראות אותה, אני רוצה לקנות לה משהו קטן”.

האישה פתחה את התיק שלה ונתנה לאיילה חמישים שקלים. “תקני לה משהו יפה”, אמרה.

“תודה”. איילה החזיקה את השטר חזק ביד והשעינה ראשה על החלון. מכוניות, שדה ירוק וקוביות של בתים החליקו אל תוך החלון וזלגו החוצה ממנו. האוטובוס טיפס על הרמפה בתחנה המרכזית ועצר ברציף. איילה נכנסה לתחנה והתיישבה על הספסל הירוק.

אבא שלה לא הגיע. היא חיכתה עד שכבר היה חשוך בחוץ ואז הלכה וקנתה כרטיס אוטובוס חזרה לפנימייה. בכסף שנותר קנתה שתי חבילות של ערגליות.

“איך היה?” חנה שאלה אותה בכניסה למגורי הבנות.

“אחלה. אחותי מתה עלי, היא בכתה נורא שהלכתי”.

“יופי”, חנה נגעה לה בכתף. “אני שמחה שנהנית”.

איילה התרחקה מהיד של חנה. “אבא שלי נתן לי כסף בשבילך, על מה שנתת לי בשביל הכרטיס אוטובוס. אני אביא לך אותו אחר כך, בסדר?”

“יופי, כמעט שכחתי”. חנה חייכה, “תעברי אצלי מחר, טוב?”

“טוב, רק אפשר עוד משהו?”, איילה הוציאה מהתיק שלה חבילה של ערגליות, “את יכולה לשלוח את זה לאחותי בשבילי, שכחתי לתת לה”.

העיניים של חנה התכווצו לחיוך. איילה הסיטה את מבטה, “ביי” היא אמרה והלכה לעבר חדרה.

בחדר שלה, היא הניחה את חבילת הערגליות השנייה על המיטה של מיטל, התיישבה על המיטה שלה והתבוננה בה. החדר התחיל להתערפל והיה נדמה לה שהערגליות חומקות מהחבילה ולאט לאט צפות בחלל. ערגליות תות, כמו כיכרות לחם קטנים, חגו ליד התקרה עד שהנמיכו והתיישבו בעדינות על כתפיה של איילה. היא אספה אותן אל תוך כפותיה ויצאה בריצה, טיפות גשם קטנות מנקדות לה את הפנים.

מאחורי המחסנים, ליד הערוגות שלה, הצמידה ביד אחת את הערגליות אל בטנה ובשנייה עקרה את כל מה שהצליח להבקיע את האדמה, מטיחה את הירקות והצמחים על קיר המחסן. בגומות שנפערו באדמה, כמו פיות של גוזלים מורעבים, היא שמה אחת, אחת, את הערגליות ואח”כ כיסתה בעדינות, מהדקת בלטיפה את האדמה הלחה.

© limor weisberg caspi 2013

 
Back to top